אז כפי שכולכם יודעים, אני ביפן כרגע.
אבל היום יצא לי לעשות את אחד הדברים הכי כיפיים כנראה בכל הטיול, ובאיזשהו מקום גם סוג של הגשמת חלום ילדות – הייתי בבית קפה המוקדש כולו לדיג'ימון הרפתקה טרי.
רציתי לכתוב פוסט חוויה כי חשבתי שאולי זה יעניין אנשים, וגם סתם כדי שאני אזכור את זה לשנים הבאות ^^
אם אתם ביפן כרגע, אני ממליצה בחום ללכת! (המלצה זו תקפה רק לעוד 4 ימים, כי בסוף החודש בית הקפה נסגר חח).
בית הקפה עצמו ממוקם בשינג'וקו, מרחק הליכה של שני צעדים מאחת מהיציאות של תחנת הרכבת (זו תחנה ענקית), ולמרבה מזלי ובצירוף מקרים מוזר גם ממש קרוב לבית הספר בו אני לומדת.
לפני שאספר על החוויה שלי עצמה, אפרט טיפה על בית הקפה עצמו. בית הקפה הוא בעצם שיתוף פעולה מיוחד בין דיג'ימון הרפתקה טרי לבין בעלי המקום. לכן, בית הקפה הוא זמני. התקופה בה הוא היה/יהיה פתוח הוא היא בין ה23.2.17 ל-30.3.17. שעות הפעילות שלו הן בין 11:30 בבוקר עד 8 בערב. המיקום עצמו הוא הקומה הראשונה של בניין גדול שנועד לקריוקי (פעילות חברתית מאוד נפוצה ביפן), אבל אין קשר כל כך בינו לבין הבניין עצמו. לכבוד המאורע, כל דמויות הילדים הנבחרים והדיג'ימונים שלהם קיבלו עיצוב תלבושת חדש, בסגנון של זמרים/איידול, והיו נראים חמודים מאוד!
אני הגעתי לבית הקפה בסביבות השעה 2 בצהריים. שם נאמר לי שאני צריכה "להזמין מקום" ולהכנס בשעה מסוימת, וככה קיבלתי את השעה 15:10 (אגב, הכל קרה ביפנית. אין שום דבר שקרה באנגלית בסיפור חח). עוד מעט תבינו למה זה ככה.
העברתי את הזמן בנעימים עד השעה שיועדה לי וחזרתי למקום. הדלת סוף סוף נפתחה בפניי, ונכנסתי למקום קטן וחמוד מאוד, מקושט בהמון תמונות שונות ומפורטות של דמויות, דיג'ימונים, ואפילו חפצים מהסרטים של דיג'ימון הרפתקה טרי. על הקיר המרכזי שמול הכניסה (שלמזלי יצא לי לשבת בדיוק מולו) היה מסך גדול מאוד שהקרין את התמונות של הנבחרים והדיג'ימונים שלהם בבגדים המעוצבים. כמו כן, במהלך כל רגע בו לא הוקרן משהו ספציפי, מוזיקה מתוך הסרטים נוגנה ברקע.
לאחר שכל המוזמנים לאותה שעה התיישבו והדלת נסגרה בשנית, החלה המנחה להסביר לנו מה לעשות, כשדבר ראשון, איך לא, האוכל. על כל שולחן היו דפים עליהם הייתה טבלה, בה הייתי צריכה לסמן איזה מאכלים ושתיה אני רוצה. כל המאכלים והמשקאות מבוססים על ילד (משקה) או דיג'ימון (מאכל). בהזמנת משקה, מקבלים גם תחתית כוס מעוצבת; ובהזמנת מאכל, מקבלים מחזיק מפתחות ועליו הסמל של אותו דיג'ימון (נניח, ארוחת אגומון תבוא עם מחזיק מפתחות של סמל האומץ).
תחילה הזמנתי לעצמי את המאכל והמשקה של פאטאמון וטאקרו, איתם קיבלתי תחתית כוס של השניים ומחזיק מפתחות של סמל האור. המחירים לא היו זולים במיוחד, אבל כשראיתי ששתי הבנות שישבו לידי הזמינו בערך את כל התפריט, הזמנתי בנוסף גם את המשקה של יאמאטו, איתו קיבלתי תחתית כוס של יאמאטו וגאבומון. הקאץ' הוא, שאי אפשר להזמין באמת את כל התפריט. את הזמן בו בית הקפה פתוח חילקו לשני חצאים, שלב הפתיחה הראשון והשלב השני, ובכל שלב אפשר להזמין רק 5 מתוך 9 אפשרויות התפריט (גם בשתיה וגם באוכל). אני הייתי בחלק השני, בו היה ניתן לקנות את השתיה והמאכלים של יאמאטו, טאקרו, ג'ו וקושירו. כמו כן, את השתיה והמאכל של מיימיי ומייקומון ניתן לקנות לכל אורך התקופה בו בית הקפה פתוח. עוד היה על השולחן סטיקלייט עם אורות מתחלפים (סטייל מה שיש בהופעות של לאב לייב) וגם מחברת בה היה ניתן לרשום כל דבר שעולה על דעתכם. המחברת על השולחן שלי הייתה מלאה במסרים וציורים חמודים, זה היה מקסים וכמובן שהוספתי אחד משלי. בנוסף, ליד הקופות נמכרו קלמרים ומחזיקי מפתחות מאקרליק של הנבחרים והדיג'ימונים שלהם, בחליפות בית הקפה. קניתי קלמר של טאקרו, ומחזיקי מפתחות של ג'ו, סורה, מיימיי והיקארי.
לאחר שכולם סיימו עם ההזמנות, הדבר האמיתי התחיל. הסיבה לכך שיש שעות מסוימות בהם אפשר להכנס היא, שתוך כדי שיושבים ואוכלים בבית הקפה, מוקרנים כל מיני דברים על המסך בצורת סיפור. המנחה שוב התחילה לדבר, וסיפרה לנו שבית הקפה בעצם מחובר למשרד של קושירו מהסרט, וכך גם המסך. ואז המסך השתנה לאנימציה של הדיג'ימונים בתוך השרת של קושירו, מנופפים לנו לשלום. לאחר מכן, המנחה החלה לתקצר לנו כל סרט שיצא עד עכשיו, ולאחר מכן ראינו על המסך כמו מן סיכום באורך שתי דקות של כל סרט. בין לבין הוקרנו גם השירים (הפתיח והסיומות) דבר שאולי הוא לא כזה ביג דיל בשבילנו כי אנחנו ראינו אותם, אבל היפנים למעשה לא ראו אותם, כי את הסרטים הם באמת ראו בצורת סרט אחד בקולנוע בלי שירי פתיחה/סיום, ולא בצורת פרקים כמו שאנחנו רואים אותם. למרות שמבחינתי זה הרגיש ממש דורש, לא הראו לנו שום ספוילר או אפילו לא קטע פצפון מהסרט החמישי לצערי. אבל זה בסדר, זה לא הרס את החוויה. כשכל זה נגמר, המנחה הזמינה אותנו ללטף ולחבק את בובת המייקומון הגדולה שישבה ליד אחד הקירות המקושטים, ועודדה אותנו לצלם כמה שיותר כדי "לצבור זכרונות". הדיג'ימונים הופיעו על המסך בשנית כדי לנופף לנו לשלום, ולאחר כרבע שעה התבקשנו לעזוב את בית הקפה.
זה אומנם לא נשמע הרבה, אבל זו באמת הייתה חוויה אדירה מבחינתי. כפי שאתם בוודאי יודעים, דיג'ימון זה לא פרנצ'ייז פופולרי כל כך, גם לא ביפן. לכן היה מדהים מבחינתי להיות בתוך מקום שמוקדש כולו לדיג'ימון, ולהיות מוקפת באנשים, שגם אם לא דיברתי איתם ישירות, ידעתי שגם הם אוהבים את דיג'ימון לפחות כמוני. זה אומנם היה סיפור קצת יקר, אבל אני שמחה שיצאתי עם כל כך הרבה מזכרות נחמדות ועזרתי לתמוך בתעשיה של דיג'ימון בדרך הכי ישירה שאפשר. אם הייתי מגיעה מוקדם יותר ליפן, הייתי יכולה גם לקפוץ לחנות של דיג'ימון הרפתקה טרי שפתחו, אבל לא… חבל שכל הדברים של דיג'ימון הם זמניים…
בכל מקרה נהנתי מאוד, ולמרות שיש לפניי עוד שלושה שבועות, אני בטוחה שזו עדיין תיזכר אצלי כחוויה המרכזית!
מקווה שנהנתם לקרוא, נתראה כשאחזור לארץ ונחזור לענייני הפאנסאב!
וואו ליה, נשמע מעניין! תמשיכי להנות שם~
נשמע ממש מהנה ומגניב
תהני בהמשך הטיול
נשמע מדהים, את כזו ברת מזל שטסת בדיוק בחודש הזה 🙂
באמת חבל שדיג'ימון לא כל כך פופולרי, זה כל כך הרבה יותר טוב מפוקימון 🙁
תהני בהמשך הטיול!
את עושה לי התקף פאנגירל!!!
תמשיכי ליהנות טלהעלות לנו תמונות!!!
ליה ניראה ממש כיף ונשמע אפילו מהנה יותר,
בת כמה את שכבר טסת פעמיים ליפן?
22~
מה זאת אומרת "בית הספר בו אני לומדת"???
אני לומדת יפנית בבית ספר בין לאומי שמקבל תלמידים מכל מקום ובכל רמה, ו(כמעט) לכל פרק זמן.
כל השאלות שרציתי לשאול נענו תודה ושיהיה לך טיול ולימוד מהנה